מאז שאני מלווה הורים, שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים. וחשבתי אותו מלא פעמים בעצמי. וקראתי אותו דרך מחקרים או פוסטים של אנשי מקצוע. וגם היום, כששמעתי אמא חדשה שפגשתי אומרת את זה בשיח על האמהות והרצון להצליח אמרתי לה תודה. תודה שהיא מוכנה להודות בזה. לתת לזה מקום. לנרמל גם עבורי את התחושה הזו. שאנחנו חוות יחד.
אני לא אשקר. גם לי זה קשה. בעיקר כי קיים אצלי קשר בין ההתנהגות של הילדה שלי לתחושה שלי כאמא. כאילו יש משוואה שלא בחרתי בראש שלי שאומרת שאם היא לא בטוב זה בהכרח באשמתי. שההגדרה שלי עבור עצמי לאמהות טובה מגיעה בקשר ישיר לרמת המנוחה הרגשית שלה. ואפילו שאני כבר מכירה את המשוואה הזו מקרוב ויודעת שאין בה שום הגיון בריא אני נופלת לשם שוב ושוב. שוכחת שעבור הרגישים מאוד שלנו העולם הזה פשוט מציף ואת ההצפה הזו הם מוציאים במרחב הבטוח. מבקשים שנראה. שנדע. מבקשים עזרה.
בתחושתי הקושי הכי גדול בגידול ילד רגיש יותר הוא חוסר בנוכחות. זה או שאנחנו מתקשים להתנתק רגשית מהחוויה האישית שלנו או שאנחנו פשוט בורחים ממנה. לכאן או לכאן אנחנו לא פנויים רגשית עבור הילדים שלנו.
אנחנו נרגיש כאב. במיוחד כשהקטנים שלנו כואבים… ולצד הכאב יש לנו הזדמנות להתחיל ללמוד אותם, את הילדים היקרים שלנו. כמו שלומדים על צמח- איזה סביבה הוא צריך, איזה דשן, כמה מים, כמה שמש. לאט לאט ללמוד אותם כדי לאפשר להם לממש את הפוטנציאל האמיתי שלהם. ולצד זה, ללמוד אותנו, את הטריגרים הרגשיים, את המשאבים הקיימים לרשותנו בגידול שלהם, את הידע ההתפתחותי שיכול לעזור, את הכתף התומכת שאנחנו צריכים.
לפעמים אני מרגישה שהמתנה הכי גדולה בילדים הרגישים שלנו היא שהם מחייבים אותנו לחיות במלאות. הם יביאו את הקושי והאתגרים ואנחנו נרצה לוודא שזה נוחת על קרקע חזקה ויציבה מלאת אהבה ושמחה. החתירה לשם בהכרח מחייבת אותנו להתחבר לעצמנו ולדאוג לנו כדי שברגע הסוער הבא שלהם אנחנו נהיה מלאי אנרגיה וכוחות להיות עבורם.
קלי קלות, אה?
