כמה זה כואב לאהוב ילד, להשקיע בו, להתמסר להורות במיליון אחוז (או ככל הניתן שמרגיש כמו מיליון אחוז) ועדיין לחוות קשר מנוכר ומרוחק. אולי ילד זועם שהודף בלי סוף. אולי ילדה שלא מסוגלת להישען.

איזה כואב לגלות שאהבה והשקעה לא מבטיחות קרבה. הן חלק חשוב, כן? בלתי נפרד. קרקע חשובה.

אחד הדברים שהכי נגעו בי שלמדתי היה לגלות שילד שנמצא בסביבה פוצעת מדיי, ויש כל מיני סיבות שהסביבה פוצעת, שם שריון וסוגר את הלב. וכשהלב סגור… קשה להרגיש גם אהבה של אדם אחר.

הוא פשוט סגור.

אז מה הכוונה בלב סגור? לב סגור הוא ביטוי לתאר מנגנון הגנה רגשי ששומר עלינו מלהרגיש כשהכל מציף מדיי וכואב מדיי. זה מנגנון גאוני וחשוב וטוב שיש אותו לנו ולילדים שלנו. זו גאונות של המוח שנועדה לשמור עלינו כשאנחנו לא במרחב בטוח.

האתגר קורה אם אנחנו גם לא ״מגיעים״ למרחב בטוח ונשארים עם המנגנון הזה פועל לאורך זמן. בלי הזדמנות לפגוש את הרגשות הכואבים, הקשים, המציפים יחד עם מישהו נוסף. כי זו הרי המהות של קרבה- היכולת להיות יחד בתוך מה שמתקיים, לטוב או לרע.

אז לפעמים העניין הוא לא שיש מעט אהבה, לא שלא השקעת מספיק. לפעמים, זה רק עניין של למצוא את המרחב המשותף למפגש שמאפשר לשריון לרדת וללב להיפתח.