חוסר תוחלת. אולי צמד המילים המוזר ביותר שפגשתי בלימודי הגישה ההתפתחותית-היקשרותית. אבל אחד החשובים מביניהם.
דמיינו שהגעתם לקיר. ומעבר לו נמצא כל מה שאתם רוצים ברגע הנתון הזה. והכי בא לכם לעבור ולהגיע לשם. יותר נכון, בשפה של ילדים אותנטיים שמחוברים לרצונות שלהם, אתם מוכנים לעשות ה-כ-ל כדי להגיע מעבר לקיר. אבל הקיר הזה… הוא רחב, הוא קשה. אז אתם מנסים לשבור אותו, לטפס, למצוא כל דרך לחצות אותו. אבל זה לא עובד. פשוט לא עובד. ואז מגיע איזה רגע כזה, רגע מלא בייאוש. ותסכול*. רגע שאתם מבינים בו שהדבר הזה שאתם כל כך רוצים, לא תוכלו לקבל אותו. זה התיאור של חוסר תוחלת. ההבנה שאין לי סיכוי. שזה לא יצליח.
ושם ברגע הזה יכול לקרות קסם. הקסם הזה הוא המעבר מהתסכול שמלא בתוקפנות וכעס לעצב ואכזבה. ולמה קסם? כי עצב ואכזבה הם למעשה הרגשות הפגיעים שלנו. של הלב הרך שלנו. אחת המשימות החשובות שלנו היא להצליח לעבור ״from MAD to SAD” כמו שד״ר נויפלד מסביר כשהוא מדבר על חוסר תוחלת. מעבר מכעס וזעם לעצב. הקסם בהתקרבות לרגשות העדינים והפגיעים שלנו היא ההתבגרות שקורית ברגע הזה. העבודה של המערכת הלימבית בחדר כושר הכי קשוח שיש והיכולת להסתגל גם למציאות ששונה מזו שרציתי. לקבל את העובדה שאין לי יכולת לשנות כל מציאות ולפעמים, אחרי שממש ניסיתי, חשוב גם שאדע לקבל את המציאות כמו שהיא.
נסו לחשוב כמה קשה לחיות בעולם שבו יש לי אמונה שאני תמיד אוכל לשנות את המציאות. איך התסכול הוא בעצם בלתי פוסק והניסיון והמאבק לשינוי שואב ממני אנרגיה אינסופית. תחושה של חוסר סיפוק תמידי, כי אולי יש עוד משהו שאני יכול לעשות? כשאני לא מסוגל לקבל את העובדה שלפעמים הקיר הזה- לא יזוז. ואז, בתוך ההסתגלות, אחרי שאיפשרתי לכאב מקום (בשאיפה במרחב בטוח לצד דמות אוהבת ודואגת) אני יכול לחשוב על דרך אחרת. על פתרון אחר.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יוכלו להתמודד עם המציאות הזו שהם לא רצו. עם המציאות שאי אפשר לשנות. אנחנו רוצים שהם ילמדו מגיל צעיר שהם מסוגלים להתמודד. ושגם כשאי אפשר בכלל לשנות או לשבור את הקיר, יש דברים אחרים שאפשר לעשות.
אם זה השוקולד הזה, בגיל שנתיים-שלוש, שאני מתעקש לקבל ובתוך דקות ארוכות של טנטרום מוחה על המציאות הזו שלא אפשרית כי אמא או אבא אמרו לי ׳לא׳ ובסופה אני מצליח להגיע לדמעות ולנחמה. ואז אולי אני פנוי למצוא פתרון אחר כמו תפוח עץ או בננה. מבין שאולי שוקולד כבר לא אקבל היום אבל את הצורך שלי במשהו מתוק אני אוכל לספק בדרך אחרת. או אם זה הילד שממש רוצה את המשחק של חבר שלו בגינה בגיל 4-5 ומקבל סירוב. ואז, אחרי שהוא עובר רגע של כעס ותסכול יכול לחשוב על משחק אחר לשחק בו.
החיים יביאו הרבה רגעים של חוסר תוחלת, אם נרצה או לא, השאלה כמה מוכנים נגיע אליהם ומתי נתחיל להתכונן.
*תסכול- מציאות בלתי רצויה. המציאות שאני חווה כרגע היא לא זו שדמיינתי ורציתי לי.