יש לא מעט רגעים בחיים שמרגישים כמו מבוי סתום. אחרי שניסינו וניסינו בכל מיני דרכים להשיג את המציאות שכל כך רצינו. את העבודה הזו שהתפללנו לה. את הקשר הזה שכבר לא נמצא במקום המתאים. את הדירה הזו שממש קיווינו לעבור אליה והייתה כבר במגעים לחוזה. והתקשרנו למתווך. ולמנהל שלו. והפעלנו קשרים. ואפילו נסענו לשם יום יום. אבל אין. החוזה מתקדם. והמציאות היא שהדירה הזו כבר לא תהיה שלנו.
ברגעים האלו, שבהם ניסינו כל מה שיכלנו כדי לשנות את המציאות. שהשקענו מאמץ להיות נאמנים לרצונות שלנו ועדיין זה לא הצליח, כאן יש לנו מפגש קרוב עם תחושת ״חוסר התוחלת״ (קיים פוסט בנפרד על המונח החשוב הזה).
ברגע הזה, אנחנו אמורים לפגוש את הרגשות העדינים שלנו, אם אין לנו שכבת שריון מפניהם. את האכזבה והעצב. איזשהו רגע כזה של הבנה שזו המציאות. ואז, כשאנחנו מסוגלים להבין ולתת מקום לרגשות הכואבים האלו, שם משהו בתוכנו צריך להשתנות.
כשהילדים שלנו פוגשים אותנו מציבים גבולות מסויימים שנשענים על הערכים שלנו- כל יום אנחנו דואגים למשל שיתקלחו כדי לשמור על ההגיינה האישית שלהם. או מקפידים על מתוק אחד ביום כדי לשמור על הבריאות שלהם. או אולי זה המסך שהם היו רוצים לצפות בו שעות על גביי שעות ואנחנו מוודאים שיפסיקו אחרי זמן מסויים. ברגעים האלו הרבה פעמים הם יחפשו לשנות את המציאות בכל דרך ואם הם יפגשו בקיר שלא משתנה, אותו קיר ששומר עליהם, ברגע המתסכל הזה יש להם הזדמנות להכיר בכך שלפעמים המציאות לא תשתנה גם אם הם מאוד היו רוצים ואז, זה יחייב שינוי פנימי. תנועה של הסתגלות. של קבלה של המצב.
חדר הכושר הכי חזק של המוח שלנו (המערכת הלימבית) שיכין אותם לחיים האמיתיים ששם, לא תמיד המרחב הוא בטוח ולא תמיד יש מי שיכול למשוך עבורם בחוטים. וכמה זה עשוי להיות מבהיל לילד לצאת לעולם הגדול עם אמונה שהמציאות תמיד משתנה עבורו. ומה קורה כשהיא לא?
