״עוד לא פגשתי אדם מבוגר או ילד שההתפתחות הרגשית שלו תקינה ויש לו בעיות התנהגות״ -ד״ר גורדון נויפלד
הם עובדים קשה בלנהל אותנו. להתעקש בצורה בוסית כזו על כל דבר שהם רוצים. הם חייבים להיות ראשונים. חייבים לנצח. חייבים לדעת הכל. בדר״כ כל הטוב הזה יבוא עם הרבה תוקפנות והרבה בהלה. קצת כמו לגדל חבית נפץ כזו שמי יודע מתי היא תתפוצץ אז נזהרים ממש.
ליד ילד שתקוע בעמדת אלפא בדר״כ יש הורה שחושש, חושש מהנפיצות הזו. או הורה חסר אונים שעבר להשתמש באיומים ועונשים מרוב ייאוש.
על פניו אולי הילד המתוק שלנו נראה חזק ועצמאי אולי הוא אפילו הילד הבוגר. לפעמים הוא גם התלמיד המצטיין. אבל בבית זה מרגיש סיוט לגדל אותו. כמו התנגשות חזיתית שחוזרת על עצמה שוב ושוב. בקשה פשוטה של ״בוא נלך להתקלח״ יכולה להיענות בשתיקה והתעלמות או סירוב והתקף זעם. ובכלל, זה לא פשוט להניע אותו או להשיג שיתוף פעולה. ההורות מרגישה כמו מאמץ אדיר.
אנחנו עשויים לטעות ולחשוב שיש פה בעיית התנהגות אבל האמת היא שיש סיכוי שהבעיה נמצאת בדיוק מערכת היחסים שלנו. שינוי שצריך לקרות בתפקיד ההורי שלנו כדי לתת מענה לצורך של הילד המופלא שלנו שזועק לנו בהתנהגויות האלו לעזרה ומבקש להגיע למנוחה רגשית.
מנוחה רגשית, מצב כזה שבו אני מרוקן את הלב שלי שאולי התמלא ברגשות מכאיבים במהלך היום במסגרת, הלב הרך שלי שאולי מכוסה בהגנות כי היה יותר מדיי כאב או יותר מדיי פרידות. הילדים שלנו מבקשים מאיתנו לעצור לרגע ולבחון את ההתמודדות שלנו מולם מזווית אחרת. לבדוק מה צריך להשתנות כדי שהם ירגישו יותר בטחון ויוכלו להסיר את השריון הזה ששמו על הלב כדי לא לכאוב ויוכלו להגיע לרגשות העדינים יותר שלהם- לעצב והאכזבה ולא להישאר רק בתסכול, הבהלה והזעם.
