אני אישה של ׳כן׳. אני מוצאת את הדרך. אני אוותר ואתפשר. אני אצטמצם. אני אתגמש. רק כדי לומר כן. כדי שלא אצטרך לחוות את הפנים המאוכזבות של האדם מולי. כדי שארגיש טובה מספיק. כדי שאוכל להירדם בלילה ולדעת שקיבלתי אישור על היותי נפלאה. או יותר נכון, להימנע מהסיכוי שיהיה אדם בעולם שלא יאהב אותי.
אני אישה של ׳לא׳. אני מוצאת את הדרך לבטל את הצרכים האישיים שלי. מוותרת על הזמן שלי. מתפשרת על סטנדרטים במערכות יחסים. מצטצמצת כדי לא לתפוס מקום או להעיק. שחלילה אני לא אפריע. או אהיה מוגזמת. הכי חשוב שאני לא אבלוט עם החוזקות שלי ואגרום למישהו אחר להרגיש פחות טוב. אני אתגמש, עם הדעות שלי, עם הרצונות שלי. רגילה להחזיר את השאלה לאדם השני, שהוא יוביל. מה בא *לך* לאכול? מה *את* מעדיפה? אני ממש טובה ב׳לא׳ כשזה נוגע אליי. ממש אבל.
עד שנמאס יום אחד. כבר נשארתי מרוקנת ומלאת זעם כלפיי כל אותם אנשים שנהנו מה׳כן׳ שלי. ואז חבר קרוב הסתכל עליי ואמר – ״את יודעת של׳כן׳ שלך אין משמעות אם את לא אומרת גם ׳לא׳״. ואני חשבתי על כל הפעמים שה׳כן׳ שלי הפך להיות מובן מאליו. וכמה זה הכעיס אותי שאחרים מזלזלים בזמן שלי כשאני הייתי הראשונה לעשות את זה.
וגם היום. כשאני כבר מצטיינת ב׳לא׳ שהוא ׳כן׳ לעצמי. זה עדיין קשוח לראות את הפנים המאוכזבות של האדם מולי. להרגיש לרגע שאולי אאבד את האהבה שלו. ואולי אהיה לא מספיק טובה עבורו. ואז להיזכר גם, שבמרדף לאהבה מבחוץ אני בסוף במילא מפסידה.
#תקשורת מקרבת #דאגהלי #ערךעצמי #ריצוי #התפתחותאישית