אני אישה של ׳כן׳. אני מוצאת את הדרך. אני אוותר ואתפשר. אני אצטמצם. אני אתגמש. רק כדי לומר כן. כדי שלא אצטרך לחוות את הפנים המאוכזבות של האדם מולי. כדי שארגיש טובה מספיק. כדי שאוכל להירדם בלילה ולדעת שקיבלתי אישור על היותי נפלאה. או יותר נכון, להימנע מהסיכוי שיהיה אדם בעולם שלא יאהב אותי.
להיות אדם רגיש מאוד זה בהכרח להרגיש בעוצמה. ומי רוצה להרגיש בעוצמה- אכזבה, עצב, אשמה, בושה, דחייה (ועוד ועוד…)?
אני אישה של ׳לא׳. אני מוצאת את הדרך לבטל את הצרכים האישיים שלי. מוותרת על הזמן שלי. מתפשרת על סטנדרטים במערכות יחסים. מצטצמצת כדי לא לתפוס מקום או להעיק. שחלילה אני לא אפריע. או אהיה מוגזמת. הכי חשוב שאני לא אבלוט עם החוזקות שלי ואגרום למישהו אחר להרגיש פחות טוב. אני אתגמש, עם הדעות שלי, עם הרצונות שלי. רגילה להחזיר את השאלה לאדם השני, שהוא יוביל. מה בא *לך* לאכול? מה *את* מעדיפה? אני ממש טובה ב׳לא׳ כשזה נוגע אליי. ממש אבל.
אז מה הבעיה? אחלה פתרון לא? מי שמולי יסבול פחות והכל יהיה בסדר. אני לא אצטרך להחזיק את הכאב הבלתי נסבל.
לא. זה ממש לא בסדר. בדר״כ הדפוס הזה מגיע יחד עם זעם חנוק (שלפעמים גם מתפרץ) על כל הדילוגים שדילגתי עליי. והזעם הזה מבעבע החוצה ופנימה.
אז מה עושים?
מסכימים לכאוב. מתאמנים. נושמים. רואים שהעולם לא מתרסק כשמישהו אחר נפגע מהבחירה שלנו. שאפשר אפילו להתקרב בקשר דרך המקומות שיש בהם שבר.
זה לא מפסיק לכאוב כשאתה אדם רגיש מאוד ומישהו נפגע מבחירה שעשית… אבל זה כן הופך לנסבל יותר ויותר. והיכולת הזו לשהות בכאב מאפשרת להיות מחובר לעצמי ולמצוא את הדרך להחזיק את הביחד עם האחר.
