״זו ילדה ראשונה שלך, נכון?״ היא שאלה. ״כן״ עניתי, ערה לנימת ההתנשאות מבעד לחמידות שבה השאלה נשאלה. ״טוב, אז זה מסביר את כל השאלות שלך… זה ילד רביעי שלי, רוב הזמן לא באמת הייתי מעורבת אבל היה טוב לו שם, זה לא כמו בי״ס רגיל״. פתאום הבנתי שאני בכלל בלופ הלא נכון עם האנשים הלא נכונים לי כי נקודת המבט שלנו שונה לגמרי אם משפט כזה נאמר.
עוד הרבה לפני שהבנתי משהו הרגשתי את זה בוער בי. זה אפילו מצחיק לחשוב היום שבתוכי חשבתי כבר אז שתפקיד חיי יהיה להיות אמא. אפילו הכנתי קובץ לעצמי, לאמא שאהיה עם ״מחשבות על הורות״. ולמרות זאת, כשהגיע הרגע אחרי הנישואים, ככל שרעשי הרקע התגברו להם… ככה רציתי פחות. או לפחות, ככה חששתי יותר, שהנה יגיעו לסופם רגעי החופש שלי. ואז, אחרי שנתיים של בלבול ותחושה חזקה שאני לא עומדת בקצב המצופה, לגמרי בהפתעה שניה אחרי המעבר לארה״ב, התחיל להתעורר בי הרצון להיות אמא. ככל שעבר יותר זמן וזה לא קרה- ככה רציתי את זה יותר. לא מבינה למה. שואלת את עצמי שוב ושוב- למה את לא מרפה?! למה את כל כך רוצה להיות אמא? ואין תשובה- רק דחף. חזק.
״את תהיי אמא- גם אם לא את תהיי בהריון״ היא אמרה לי אחרי שאיזה מומחה דביל לפוריות קבע שרק פונדקאות או אימוץ. ואני בתוכי הרגשתי את הרחם שלי מתהפכת. בתוכי העובר הזה יהיה. אין סיכוי אחר. אני ידעתי שאני אהיה הבית שלו או שלה מהרגע הראשון. ורציתי כל כך. וזה לא הגיע. ולא הגיע. ושוב ושוב עלתה השאלה- אבל למה? למה את כל כך רוצה להיות אמא? כי כולם? כי ככה נהוג? כי זה מה שמקובל?
תגידי- עצרת פעם לחשוב למה בחרת להיות אמא? אם רצית? אם קיווית? אני שואלת לא פעם נשים שאני מלווה את השאלה הזו. סקרנית מתוך איזה דחף חיים הגיע הילד הספציפי הזה לעולם.
אף אחד לא הכין אותי שהתשובה שלי תגיע משום מקום בלילה אחד, שישנתי בו קצת פחות ממה שכדאי בעודי מהרהרת על השנה שמתקרבת וחוסר הידיעה המוחלט שלי לגביי מה שצפוי בה. ההקשבה לדחף להיות אמא, הייתה אולי אחת הפעמים היחידות שנלחמתי על משהו בלי להבין. שהאמנתי לי בלי לדעת. אבל התשובה שיש לי היום ממלאת אותי ממש- רציתי להיות אמא כי בתוכי כנראה ידעתי שאין ולא תהיה עוד מחויבות כזו. שמול האדם היקר הזה שיגיע לחיי אני אהיה הכי מחויבת, ברמה שתפגיש אותי עם התרחבות מכל כיוון. שתדרוש ממני התמסרות מלאה והקשבה פנימה. ותנועה לכיוונים שאני לא מכירה ולא ניסיתי ואולי כבר מזמן שכחתי. ובעיקר, תחייב אותי למצוא חופש בתוך מחויבות ענקית, דבר שניסיתי לברוח ממנו בכל צורה עד אותו הרגע שהאמנתי בכל ליבי שכמה שפחות מחויבות יותר טוב.
זה יישמע דרמטי וזה בדיוק כזה דרמטי- אורי שלי הצילה אותי. עוד הרבה לפני שהיא באה היא דרשה ממני להתרחב בתוכי לקראתה. להתקרב אליי. לפגוש חלקים בתוכי שלא הסכמתי לפגוש שנים. ומרגע שהגיעה היא עושה לי בלגן שלם בלב. וכל פעם, מרחיבה את היכולת שלי לחזור לחיים.
כן, היא ילדה ראשונה. ילדה יחידה. בינתיים. אולי. לא יודעת מה הדרך צופה לנו. למדתי שהיא תמיד מדויקת עוד לפני שאפשר לראות. והילדה הזו עוזרת לי לדייק את החיים האלו שבאתי לחיות ובעיקר את אלו שאני רוצה לחיות. כאילו שואלת אותי בלי מילים שוב ושוב- בשביל זה באנו לפה לסיבוב אחד אמא?… או- זה באמת מה שאנחנו ראויים לו בעולם המטורף הזה?
ואחד מהדברים שהיא מעוררת בי שוב ושוב זו הידיעה שאני לא רוצה להתפשר ולהנמיך סטנדרטים כי ״ככה כולם״. ושבא לי יותר לא בגלל שחסר אלא בגלל שאפשר.
