שוב זכינו בהגרלה.
ארבע שנים אנחנו מנסים, עוד מהזמן שהיינו בשליחות בארה״ב. ופתאום טלפון- זכיתם! אורי התקבלה לכיתה ב׳. ואני מתרגשת כי זה תמיד כייף לזכות. אבל גם לא מתרגשת בכלל. תוהה בתוכי אם זו עוד הגרלה שזכינו בה ואח״כ נפנה מקום למישהו אחר?
״אמא, אפשר שאני אשאר בבית ספר הזה עוד שנה?״ היא שואלת אותי. והלב שלי שואל- אבל זכינו בהגרלה. ורציתי את זה. איך אפשר לוותר? מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שנזכה? ומה עם כל מה שלא עובד מדויק בבית ספר הזה שהיא בו עכשיו? אולי שם זה יהיה מוצלח יותר?
״תראי אותה, טוב לה. היא פורחת ממש. מה צריך יותר מזה?״ הוא שואל. צריך. צריך מלא דברים. ״אבל מה חשוב לך? מה הדבר שאם תדעי אותו ייתן לך מנוחה?״… מה חשוב לי? מה חשוב לי?… מה זה לימודים בשבילי בכלל? איך אני אוהבת ללמוד? איך היא שמחה ללמוד? מה חשוב לי? אני יושבת עם הדף הריק ומחפשת את התשובה שלי. ולא עולות מילים. אני לא יודעת. אני מכירה את התחושה הזו… יודעת כבר מקרוב כמה זה חונק לי לא לדעת. וכשאני לא יודעת אני מחפשת תשובות בחוץ אבל גם אז אני לא רגועה. כי זה לא יושב עד הסוף כשזה תשובות של אחרים.
לפעמים קושי הוא הזדמנות נפלאה להתפקס על חזון הורי. מה אני באמת רוצה בבית שלנו. מה באמת בא לי לתת לילדה שלי. אבל הדף ריק ואין לי מושג. מלא קולות עולים ואני גם לא יודעת מה מהם שלי. אולי זה מה שקורה כשלא סומכים על ילד שיידע בשביל עצמו? הוא גדל לא לדעת. אולי.
היא שואלת אותי ״ומה אורי רוצה?״ והתשובה הטבעית שעולה בי ומבהילה אותי היא- מה זה משנה מה אורי רוצה? היא לא יודעת מה טוב בשבילה. פתאום עולות בי דמעות. זה לא הקול שלי שמדבר. זה קול פנימי שסיגלתי. אני לגמרי בוטחת באורי שיודעת. נכון, היא לא אחראית לעשות את הבחירות האלו זה תפקיד שלנו כהורים ואנחנו יכולים לראות את התמונה המלאה אבל הרגע הזה שבשנייה ביטלתי את השאלה על הרצון של אורי הימם אותי וסיפר סיפור עתיק יותר.
בערב, כשאני מתקלחת, אני מדמיינת שאני אומרת לאורי שהיא נשארת עוד שנה בבית ספר. ופתאום בוקע ממני פרץ בכי לא ברור. אני מרגישה את ההתרגשות לראות את העיניים הגדולות שלה מסתכלות עליי ומתמלאות שמחה. בוחרים. מתחייבים. והחיים, הם יכנסו לכל בחירה- הקשיים והמתנות.
אני מתקשרת, בקושי רב, להסיר את המועמדות. וכל הגוף שלי מתכווץ בכאב.
אני לומדת ליצור בהירות חדשה מול האי נוחות הזו שמופיעה בגוף כשאני הולכת איתי ומתחילה לספר סיפור חדש- לפעמים התחושה הזו של הכיווץ היא לא כי עשיתי טעות אלא כי הסכמתי ללכת איתי וזה משהו שהוא עדיין חדש ומפחיד נורא.
לפעמים, לעשות את הבחירה שנכונה לנו לא יגיע עם תחושת הקלה.
