זה התחיל הרבה לפני שאורי הפכה לעוברית ונכנסה לעולם שלנו. אי שם בפלורידה בשנת 2015. מפגש של שתי נשים. אוליביה ואני. אוליביה בחינוך ביתי עם הילד שלה, אייזאה. ואנחנו מדברות על החיים. על ילדים. על החינוך.

אוליביה כל תחילת רבעון רוכשת מערכון לימודים מובנה עם תכנים מאתר מסוים ופשוט מחנכת בבית את בן ה-4 שלה. ואני מוקסמת. רואה את חווית החיים השונה הזו ופעם הראשונה נחשפת לאפשרות אחרת שלא מוכרת מהסביבה שלי חובבת הגנים והמסגרות. ומשהו בלב שלי נפתח.

אני זוכרת את היום שנסענו על השדרה ה-27 בפורט פירס, כאילו זה היה אתמול, ישבנו באוטו ודיברנו על החיים. אורי הייתה בתכנון אבל עוד לא התחשק לה להצטרף לעולם שלנו בשלב ההוא. נסענו אופיר ואני באוטו והתחלתי לשתף במחשבות שלי על חינוך ביתי. אני ממש יכולה להיזכר איך נסענו ומה היה שם, כי היה ברגע הזה מלא תשוקה וחיבור עמוק פנימה לאמונה האמיתית שלי ולעצמי. ומה שאני כל כך אוהבת באיש שלי זו האפשרות שלו לקחת כל חלום שאני מעלה ולהיסחף איתי. גם מעבר לגבולות ההגיון והמציאות. פשוט לראות איך זה יצליח אם אני רק ארצה. וגם אם אין כיוון להאמין שזה אפשרי בתור התחלה.

ובינתיים, החיים קורים. ואנחנו עוברים לויזת דיפלומט ונשארים בארה״ב בזכותי. מה שמחייב אותי לעבוד. ואיכשהו ברגע שמתקיימת יציבות בחיים שלנו- אחרי שלוש שנים של ניסיונות, ברגע הכי לא צפוי יש שני פסים (מאוד מאוד חלשים) על מקל פיפי בשירותים של לנדוור כיכר רבין והנה היא מצטרפת, הפלא של החיים שלנו.

החיים מתחילים ואני מנסה להיאחז ככל הניתן באמונות שקיימות בתוכי לגביי חינוך. לתת מענה לצורך שאני מאמינה שהוא שלה וגם לזה שלי כדי שנמשיך לתפקד בחיים בארה״ב. אנחנו מתחילים בחצי שנה ביחד בבית. ואז עוד שנה שבה אני ואופיר מתחלפים ביננו על הזמן איתה כשיש מטפלת שמכסה על השעות בזמנים של התנגשות בין העבודות שלנו. ואז משפחתון של ארבעה ילדים. ואחרי זה, גן של ארבעה ילדים. ובגיל 3.5 גן מונטסורי מקסים עם 10 ילדים ו-3 גננות. ובינתיים, הכל מרגיש נכון. לא מושלם אבל עובד לנו ואורי מלאת שמחה והולכת לגן בהתלהבות. בוחרים את המסגרות בקפידה, בניסיון לתת לה את המענה הטוב ביותר. משלמים הון. ושמחים על האלטרנטיבות הטובות לרשותינו.

ואז חוזרים לארץ. ממש במפתיע. באמצע השנה. ומאז רכבת הרים.

אין גן מושלם. זה אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי בשנתיים ומשהו האחרונות. אבל איך לעזאזל האופציות נעות בין גן עירייה ציבורי עם תנאים שמדינה שמעודדת כל כך ילודה צריכה להתבייש בהם לבין עשרות אלפי שקלים שמשולמים למסגרת פרטית+נסיעות במיוחד+מגורים רחוק מהחברים בשכונה ולא תמיד באמת שוות את העלות המטורללת. אופיר תמיד צוחק שאנחנו משלמים כדי שיהיה מישהו יראה את אורי ברגע של קושי ויוכל לספק מענה אבל לא בהכרח יש מענה על הציפייה לתכנים מרגשים, לגישת חינוך בפועל שתואמת את שם הגן (מונטסורי, רג׳יו אמיליה ועוד) או אפילו נוכחות אמיתית של אנשי הצוות שיבחינו בפרטים הקטנים.

יש גם דברים טובים, אל תטעו. ואני כמובן לא רוצה להכליל על כל הגנים בארץ אלא רק משתפת בניסיון האישי שלנו. אבל בלב… לפעמים מרגיש לי שהשעות האלו בגן הן כמו בייביסיטר הרבה פעמים ומה באמת אני רוצה עבור הילדה שלי בשנים הכל כך משמעותיות שלה?

לפני כמה שבועות אורי שאלה אם נוכל שנה הבאה לעשות בי״ס אמא ותפסה אותי לא מוכנה. מן תחושה כזו של- רגע ילדונת אני לא מוכנה שתחשפי את משאלות הלב שלי לפני שאני באמת מוכנה להגשים אותן! אבל היא הניחה רעיון שהתחיל להזיז את הגלגלים במוח וגרמה לי לעשות כמה צעדים כדי לבדוק מה אני חושבת על הרעיון הזה והאם יש לו אפשרות קיום אמיתית עבורי ועבורה (ואיך אופיר משתלב). אז המסע התחיל מזמן אבל פתאום התגלה בפנינו שביל חדש ומפתיע ואני עומדת מתבוננת בשלט שמסמן ״חינוך ביתי״ ומזמין אותי לפנות אליו ולא בטוחה עדיין אם בא לי להתחיל לצעוד או שאני יודעת באמת אם אני בוחרת בו ומאיזה סיבות.

המשך יבוא.