ככל שאני לומדת על המוח וההתפתחות שלו אני מבינה כמה להיקשרות יש חלק מרכזי. זה מסביר לי למה החינוך של אורי כל כך מעסיק אותי. במרכז שלו עומדת דמות שתשפיע מאוד עליה. דמות שברוב המקרים אין לי אפשרות להכיר או לפגוש וחוויה של מן רולטה רוסית כזו שאתה שם את הכל על מקום אחד ומקווה שייצא טוב. ברור שאני דרמטית פה, אבל הדרמה חשובה כרגע. לא אחרי שתתקבל החלטה, כרגע… כי יש פה צומת דרכים מאוד משמעותית וחשובה.

ככל שהמסע מתקדם אני מגלה דברים מעניינים- הראשון הוא שפעם כל מה שעמד לנגד עיני הוא החינוך של אורי, בכל מחיר ומה שיהיה נכון לה. והיום, שלוש שנים לתוך הדרך אני כבר מזהה התמקמות חדשה ושאלות חדשות שמגיעות- כמו למשל: מה נכון לי? איך הבחירה תשפיע על החיים שלי? השנים האחרונות לימדו אותי שלהיות שעה בבוקר ושעה בצהריים (במינימום!) בכבישים זה סיוט, שלעשות מפגשי חברים שמצריכים ממני לשרוף אחה״צ שלם זה מעיק ושאני לא באמת רוצה לפגוש את אורי לשלוש שעות של סדר ערב מתיש בשעה 17:00. שזה אמור להיות הפוך *בעיני* חלוקת הזמנים בין הבי״ס לבית. ופתאום השאלות האלו מדייקות אותנו. לא מסתנוורים יותר מהבטחות ורעיונות. מחפשים מה נכון למשפחה הספציפית שלנו. ובסוף, כשאני בוחרת מה שנכון גם לי אני אוטומטית בוחרת גם מה שטוב עבורה, כי גם למדתי שכשאני בטוב זה טוב גם לה.

ככל שההשקעה במסגרת גבוהה יותר כשדברים מתפקששים התסכול גבוה יותר, זה מה שגילינו עלינו. אז למדנו להפסיק לתת ממה שאין. לא להתחיל במינוס ושחיקה רק בתקווה שיהיה מעולה. לפני כן, זה בכלל לא היה על הפרק. את הדפוס של הביטול העצמי שלי שאני מכירה ממרחבים אחרים יכלתי לזהות פה וסוף סוף גם לזהות תנועה משמעותית מולו.

זה היה בשבוע שעבר שהחלטתי לגשת לראות בית ספר ״אנתרופוסופי״ ציבורי. בעבר כתבתי פה שאני לא מכירה הרבה את הגישה אבל הרגשתי בתוכי, מן ידיעה שלא מסתמכת על שום ידע אלא אינטואיציה שזה לא נכון עבורנו. כרגע. כי אין לי מושג מה יהיה מחר, רק יודעת להקשיב לבטן שלי היום. ובכל זאת, הלכתי לבדוק. וכבר כשהמורה הקסום (באמת!) הרים את הנר וקרא להורים לנוע איתו במעגל ולרקוד יחד תוך כדי שירה זזתי באי נוחות, מסיטה מבט ומקווה שלא יקרא גם לי כי איאלץ לסרב. רגע אח״כ כשהמורה של כיתה ב׳ הבהיר שהחינוך האנתרופוסופי יותר נוקשה מהחינוך הממלכתי, שהוא מלא בכללים, שאין ״לא בא לי״ ועושים הכל- לקפוץ בחבל כשמגיעים בבוקר, לשיר במקהלה, לסרוג ועוד ועוד אני איבדתי אותו והחזקתי חזק כדי לשרוד עד הסוף כי רציתי לשמוע הכל, אבל כשהחזון ההורי שלי הוא ש״בא לי״ זה צמד מילים חשוב מאין כמותו, זה לא יושב יחד.

לפגוש את הידיעה הפנימית הזו ולבטוח בה זה חלק שמאוד חדש לי. אני מתרגשת לגלות שגם לדעת מה אני לא רוצה ומה לא נכון לי זה משמעותי לא פחות בדרך למה שכן. דבר שזיללתי בו לא פעם כי הוא לא באמת מוביל לתוצאה.

לפעמים, מסע מורכב מאלפי צעדים פצפונים ורק אחרי כברת דרך אפשר לראות את המרחק שעברנו. זה רק מזכיר לי כמה שווה לצאת למסע בכל מקרה. בלי ידיעה, בלי כיוון- פשוט להתחיל ללכת ולנוע בהקשבה פנימה ולדייק ולהמשיך ולטעות ולהמשיך. ולפעמים גם לשבת מיואשת בצד הדרך ולהזיל דמעה או להעיף איזו אבן בעצבים. ולקום כשמתאפשר. ולהמשיך לצעוד. קצת כאילו שכל הדרך הזו בעצמה הרבה יותר חשובה ממה שיקרה בסוף.