מיליון אפשרויות למסגרות חינוך- אז איך לעזאזל בוחרים? ואיפה מוצאים אותן? אני בוחרת לשתף פה את החוויה האישית שלי- החוויה שנכונה לנו. למשפחה שלנו. לערכים שלנו. לסדרי העדיפויות שלנו. יש בה לא מעט כאב מהדרך הזו שעברנו וההבנה שגם כשממש חשוב לך להשקיע בחינוך ויש לך מוכנות לשנות מקום מגורים ולשלם לא מעט בשביל חינוך טוב גם אז- כמה המסגרות הפרטיות לא נקיות מפגמים, בלשון המעטה.

בתחילת הדרך, למדתי אימון הורים בגישת ׳אמא מאמנת׳ אצל אפרת לקט היקרה. שם הכרתי לראשונה את החינוך המונטסורי והתאהבתי בו. ההסתכלות על העולם דרך עיניים של ילד שבתה את ליבי. לתכנן ולהפוך את המרחב לנגיש עבור אורי ריגש אותי ובהתאם לראות כמה היא מעוניינת להשתלב בו בטבעיות ולעשות עבור עצמה בקצב שלה. אני חושבת על הגורה הקטנה הזו מכינה חביתה בגיל שנתיים וחודשיים ונפעמת מהזכות לראות מסוגלות של ילד צעיר. ההתנסות הזו גרמה לי ללכת ללמוד את הגישה המונטסורית לגילאי 0-3 ב-AMI בפראג, דרך הזום. שם, עם היידי המורה המופלאה, גיליתי עולם קסום.

הגישה המונטסורית

המציאות הייתה קסומה פחות. כשהגענו לארץ הגנים המונטסורים שבדקתי (והיו חמישה כאלו), כולל זה שאורי הייתה בו בסופו של דבר, נשמעו מעולה בשיחת היכרות אבל בפועל הרגיש כמו הזדמנות נפלאה לארגן כמה שידות עם מגשים של תרגילים, לתכנן ריטואלים וכללים שמחייבים את הילדים לעצמאות (בגדול, להסתדר בעצמם לבד) ומאפשרים לגננים שקט, זמן בטלפון וחיבור מינימלי של הילדים ללמידה, תיווך התרגילים וראייה של תקופות הרגישות של הילדים. ליוותה אותי תחושה עמוקה של אכזבה ואפילו בגידה שמאחורי הבטחות גדולות ועלויות גבוהות בהתאם מסתתרת מסגרת חלשה שלא מחזיקה חצי ממה שהגישה המונטסורית, לפי הדרך של מריה מונטסורי הגאונה שבאמת הכירה ילדים, מאמינה בו.

בגזרת בתי הספר- בינתיים ביקרנו בבי״ס אחד שהזדעזענו כשגילינו שאורי צריכה לעבור ארבעה שלבי מיון כדי להתקבל לגן חובה ולהמשיך לבי״ס. השלבים כללו- שיחת המלצה מהגנן (כשהיא בת 4 בלבד), מפגש שלנו עם המנהלת (שכל מה שעניין אותה היה לבדוק אם אופיר הוא טייס), מילוי שאלון שבודק מקרים ותגובות של אורי לסיטואציות רגשיות פלוס יום פתוח של 200 אנשים בחדר ששילמו 150 ש״ח כדי להגיע לשמוע על המקום כשיש רק 2 מקומות פנויים בלחץ. ובסוף, אחרי כל אלו יש הגרלה. אני לא הבנתי בתמימותי אם זו באמת הגרלה למה לא מתחילים בה ואז מתחילים להכיר את הילד? הרגיש לי שלא מחפשים להכיר אותנו אלא לסנן את מי שיותר כדאי להכניס למסגרת שלהם. ואם כל זה לא מספיק, נאמר שם שילד שמפר את כללי ההתנהגות לא יוכל להיכנס לכיתה מבלי לבוא עם ההורים יום למחרת. כל כך רחוק מכל מה שלמדתי על הגישה המונטסורית. בחרנו שלא להמשיך בשלבי המיון לנאס״א… סליחה, לבי״ס. ואולי אחד האיתותים הכי חזקים היו שאורי בעצמה יצאה מהיום הפתוח לילדים כשביקרנו שם לראשונה ואמרה שהיא לא רוצה להיות שם. חבל שלא הקשבנו לה ועצרנו אז.

אחרי ההתנסות הכואבת הזו התחלנו לחפש אלטרנטיבות אחרות שהן לא תחת הגישה המונטסורית.

החינוך הדמוקרטי

התחלנו לראות בתי ספר וגנים דמוקרטיים- בבתי הספר האלו יש הרבה חופש לילדים וההקשבה למצפן הפנימי שלהם מאוד נוכחת וחזקה. היה עוצמתי לראות איך בחירה חופשית מאפשרת לילד להתפתח וללמוד מתוך מוטיבציה פנימית. בתור אחת שמגיעה מהגישה ההיקשרותית ומאמינה בהובלה של מבוגר לצד ילד צעיר היו רגעים שהאג׳נדה הזו צרמה לי. כמו שאמרה לנו האישה שלקחה אותנו לסיור בבי״ס הדמוקרטי ביפו ״בי״ס צריך להתאים להורים לא פחות מלילד ואם יש לכם בעיה שהיא תשב יום אחרי יום בחצר בלי להיכנס לאף שיעור תחשבו אם זה משהו שמתאים לכם״. הלב שלי התכווץ ודי מהר הבנתי שאני לא באמת אצליח לשלוח את אורי בזרועות פתוחות ומלא בטחון למרחב שבו היא עשויה יום שלם לא להיתקל במבוגר שיבדוק מה שלומה ולהתחיל להתנהל בתוך קבוצת השווים בגיל מאוד צעיר היה נראה לי פחות נכון לנו. במסגרת דמוקרטית אחרת שראינו כשהמנהלת נשאלה אם הילדים בכיתה א׳ נקראים לשיעורים השונים היא אמרה ש״בטח. גם קוראים להם ואוספים אותם אבל חשוב לזכור שלפעמים הם מסתובבים ולא מוצאים אותם״. שם איבדתי אותה.

הגישה האנתרופוסופית

אחת הגישות שהכי מבלבלת אותי עד היום. מצד אחד יש בה יופי ואומנות וטקסים מהממים. ומנגד, היא מרגישה לי מאוד נוקשה, מלאה כללים ורעיונות. עד היום אני לא בטוחה מה דעתי על הגישה המיוחדת הזו. אז אני לא הכתובת לפרט לכם עליה.

בדקנו גם בתי ספר דו לשוניים- אורי מדברת אנגלית עוד מארה״ב. שניהם רחוקים מהבית, בעלות גבוהה מאוד וקיבלנו את התחושה שמדובר בבתי ספר נוקשים בגישה החינוכית שלהם להישגים גבוהים.

הסקירה הזו היא לא מעודדת, אני יודעת. אני כן רוצה לומר שלצד הפגמים במסגרות הפרטיות והידיעה שאין מסגרת שאין בה פגם יש יתרון משמעותי אחר שחשוב לציין, שהוא הסיבה שלמרות הכל השארנו את אורי במסגרת הצולעת שהייתה לה בשנה הקודמת. כמות אנשי צוות ביחס לכמות ילדים ויכולת לפתרון קונפליקטים ברמה הרגשית של אנשי הצוות.

תחושת התקיעות כל כך עמוקה כי זה לא מרגיש שיש מלא בחירות טובות ורק צריך להחליט איפה לגור, לשלם והכל ייפול למקום. מרגיש שזו בחירה בין אלטרנטיבות שמצריכות השקעה ולא בהכרח בהתאם לתמורה. ואין לי ספק שיש מסגרות נפלאות שפשוט עדיין לא זכיתי להכיר…

אז מה עושים?

*המשך יבוא*