״אם בוחרים לצאת לדרך עושים את זה בלי לדעת הכל״ היא אמרה לי. ואני נבהלתי מהבטחון שלה שבאותו רגע הרגשתי שאין לי חלקיק ממנו. היא חשבה שנעשה את זה ביחד, אם היינו נשארים לגור בפלורידה, נעשה להם מסגרת חינוך ביתי. היא צודקת. מהיום שהכרנו ב״טיפת חלב״ האמריקאית, בחדר המבודד של הניו-בורנס (חדר המתנה מיוחד לתינוקות שרק נולדו), גילינו שאנחנו שתי ישראליות, עם שני ילדים שנולדו יום אחרי יום ודעות מאוד מאוד דומות על חינוך ילדים ואג׳נדות שלא בהכרח דומות למה שקורה סביבנו. היא הייתה מרחב בטוח עבורי לחוויה החדשה הזו בהורות.
היו לנו הרבה שיחות על הורות. על הנקה, על לינה משותפת, על מסגרות חינוך, על גישות חינוך, על רגישות. אני תמיד הייתי זו שחוששת ובודקת ולומדת והרגיש לי שהיא הייתה יותר בטוחה, לומדת גם אבל עם בטחון. יותר מחוברת לאיזו אינטואיציה פנימית. ולידה נזכרתי שאני במקום מסוים גם יודעת וזה היה עוזר לי להתחבר לעצמי חזרה. לצערי, המרחק לא עזר לקשר ביננו להתקיים על בסיס קרוב מאז שחזרנו לארץ. אפילו שהם תמיד יהיו עבורי משפחה מתי שניפגש (שרון אהובה, מתגעגעים תמיד). והמשפט הזה שלה מלווה אותי. אני לא באמת יכולה לצאת לדרך רק כשיש לי את כל התשובות כי יש תשובות שיתבהרו רק במהלך הדרך. מאז שהמשפט הזה נאמר לא פעם חשבתי כמה הוא נכון לכל כך הרבה תחומים.
למשפט הזה מצטרף משפט נוסף שמלווה אותי שאמרה דווקא הבחורה המקסימה שאני הולכת אליה לטיפולי לייזר ״את רוצה לקטוף את הפירות לפני ששתלת את הזרעים״. זה נכון. אני רוצה ודאות. בא לי קבלות לפני שיצאתי לדרך שהיעד הסופי הוא טוב. בעיקר, רוצה לדעת שהבחירות שלי יהיו נכונות לאורי. שאני לא מגיעה עם המחשבות והרעיונות שלי ושואבת אותה למקום שיפגע בה. כי מה אם החינוך הייחודי שאני בוחרת לה לא יטיב איתה? ומה אם החלומות שלי לא מחוברים? ומה יהיה אם בסוף היא תצטרף להשתלב במערכת החינוך בשלב מתקדם וזה ירגיש לה בודד ומנותק?
הפחד הזה שבחירה שלי (גם כזו שמגיעה מכוונה טובה) תפגע באדם אחר מוכרת לי. בעמוקים של זה, אני מחפשת להתחמק מלהרגיש אשמה. כאילו שזה אפשרי בכלל… שוב ושוב אני נזכרת שאנחנו לא בורחים מסיטואציות אנחנו בורחים מלהרגיש רגשות מסוימים. ואני, ממש לא רוצה *להרגיש אשמה*. בזה אני בטוחה.
השעון מתקתק לו. יום ועוד יום. ובשלב מסוים אני אהיה חייבת לקבל החלטה עם הידע שיש לי היום. שהוא חלקי. בעיקר כי כדי באמת לדעת צריך לנסות. ואמאל׳ה כמה אני מפחדת לנסות הפעם. ולטעות. כאילו חלק בי לא מוכן להחליט כדי לא לקחת אחריות מלאה על הבחירה והתוצאות שלה. אז מה עושים כשתקועים?
*המשך יבוא*
