Mindfulima
הבלוג

זו כבר תקופה ארוכה שכל כמה ימים אני נתקלת בפוסט של אמא שמזכירה לי בדיוק אותי בכל השנים האחרונות בתהיות

שוב זכינו בהגרלה. ארבע שנים אנחנו מנסים, עוד מהזמן שהיינו בשליחות בארה״ב. ופתאום טלפון- זכיתם! אורי התקבלה לכיתה ב׳. ואני

״זו ילדה ראשונה שלך, נכון?״ היא שאלה. ״כן״ עניתי, ערה לנימת ההתנשאות מבעד לחמידות שבה השאלה נשאלה. ״טוב, אז זה

ככל שאני לומדת על המוח וההתפתחות שלו אני מבינה כמה להיקשרות יש חלק מרכזי. זה מסביר לי למה החינוך של

מיליון אפשרויות למסגרות חינוך- אז איך לעזאזל בוחרים? ואיפה מוצאים אותן? אני בוחרת לשתף פה את החוויה האישית שלי- החוויה

״אם בוחרים לצאת לדרך עושים את זה בלי לדעת הכל״ היא אמרה לי. ואני נבהלתי מהבטחון שלה שבאותו רגע הרגשתי

זה התחיל הרבה לפני שאורי הפכה לעוברית ונכנסה לעולם שלנו. אי שם בפלורידה בשנת 2015. מפגש של שתי נשים. אוליביה

מאז שאני מאמנת הורים, אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה. על כל פעם שחשבתי אותו

יש לא מעט רגעים בחיים שמרגישים כמו מבוי סתום. אחרי שניסינו וניסינו בכל מיני דרכים להשיג את המציאות שכל כך

״עוד לא פגשתי אדם מבוגר או ילד שההתפתחות הרגשית שלו תקינה ויש לו בעיות התנהגות״ -ד״ר גורדון נויפלד הם עובדים

חוסר תוחלת. אולי צמד המילים המוזר ביותר שפגשתי בלימודי הגישה ההתפתחותית-היקשרותית. אבל אחד החשובים מביניהם. דמיינו שהגעתם לקיר. ומעבר לו

עבורינו כשהקייטנות מגיעות לסוף או שהגן הפרטי כבר עומד להסתיים, מדובר בשינוי שמצריך מאיתנו התאמה לוגיסטית. עבור הילדים שלנו, יש

לא הבנתי מה קורה לה. מצד אחד, היא הייתה התינוקת התקשורתית ביותר שהכרתי, ששמעה מגיל אפס את הרעשים הקטנים ביותר

אני אישה של ׳כן׳. אני מוצאת את הדרך. אני אוותר ואתפשר. אני אצטמצם. אני אתגמש. רק כדי לומר כן. כדי

״קשה לי איתו. כבר שכחתי איך זה מרגיש לאהוב את הילד הזה, לא נעים לי לומר אבל הוא פשוט בלתי