תוקפנות היא לא דבר שנעים לפגוש. ילד תוקפני יכול לעורר בנו דאגה ממה יהיה אם הוא ימשיך ככה ואיך הוא ישתלב בחברה ובמערכות יחסים או אשמה על ההתנהגויות האלו שאני לא מצליחה להבין ולטפל בהן. צעקות, נשיכות, מכות, בעיטות, קללות, ציניות, זלזול ועוד ועוד. וכשזה בא מהילד שלנו זה קשוח ממש כי אנחנו אמורים לדעת לכוון אותו ולעזור לו אז איך זה שהוא מתנהג ככה? מה לא בסדר בו? מה לא בסדר בי? זה ה״גוון״ של התחושה שאני שומעת לא פעם במפגש עם הורים שהילדים שלהם מביעים תוקפנות בצורות שונות.
בתור התחלה, זה לא שמשהו לא בסדר בילד (או בילדה) וגם לא שמשהו לא בסדר בנו. מדובר בנקודת מבט והבנה של סיטואציה יותר מורכבת ממה שנראה על פני השטח שלפעמים תגובות מסוימות יכולות אפילו להחמיר את הקושי.
זה מתחיל בכלל בסיפור על האמא שאני. על רגע כזה בזמן שאני מוצאת את עצמי תוקפנית או מבעבעת. אחרי שנים של לימודים של הגישה ההתפתחותית (התפתחות המוח)- הקשרותית (השפעת הקשר על ההתפתחות) אני יודעת שמתחת לתוקפנות מסתתר רגש מאוד ספציפי- תסכול. זה לא שאני לא סתם מלאת אנרגיה כזו של ״בא לי לצרוח״ זה פשוט שאני מכירה את הרגעים האלו בחיים שמשהו ממש לא עובד כמו שרציתי וכולי חסרת מנוחה, נפיצה.
בזכות הידיעה הזו, אני יודעת גם לעזור לעצמי יותר. נכון, יש גם רגעים שאני אנושית ולא מצליחה. אבל יש כבר הרבה מאוד רגעים שכן בזכות ההבנה הזו ושם אני יכולה להתחבר אליי. אני יכולה ממש בפשטות לשאול את עצמי- ״תגידי… מה לא עובד לך?״. זו נוסחה כזו ״פשוטה״- אם אני מתוסכלת בהכרח משהו הולך שונה ממה שדמיינתי. לפעמים משהו קטן, לפעמים חיים שלמים שאיבדו כיוון. מה שבטוח, יש לי סיבה טובה.
עם ילדים זה יותר מאתגר, לפעמים הם כל כך צעירים שאין להם יכולת אפילו להחזיק מה שלא עובד להם. לפעמים הם לא זוכרים מאיפה התחושה הזו התחילה. לפעמים זה הרבה דברים שלא מסתדרים כמו שהם רצו שכבר הכל מתערבב. לפעמים זו סביבה ממש הישרדותית שהם צריכים לתפקד בה לאורך זמן.
מה שבטוח, ילד תוקפני הוא לא ילד שרוצה להרוס לנו– הוא ילד שממש ממש סובל כי משהו פשוט לא עובד כמו שהוא רוצה. אולי אפילו מלא משהו-אים. ואם הוא גם הרבה זמן לא היה מסוגל להרגיש רגשות עדינים ופגיעים במרחב בטוח אז בכלל הכל סוער יותר. כי הכל ממש תקוע בפנים בלי יכולת לכאוב את מה שלא עובד.
ככה הבנתי שלפעמים יש כלים שלא עובדים. למשל, ניסית פעם לשיים רגשות לילד שמרוחק מהרגשות העדינים שלו? ממה שאני מכירה, במרבית המקרים זה עשוי לגרור עוד יותר תוקפנות. וככל הנראה… לא יעזור לאף אחד בסביבה- לא לנו שרוצים לעזור ולא לילד.ה שמלא בתסכול. ניסית פעם לעצור בתוקפנות ילד תוקפני? לאיים או להעניש? יש מצב שזה רק יחמיר את התסכול ויצטרף לכדור שלג שגדל וגדל.
מה עושים כשאין שום חוט וחיבור למה שלא עובד? איך אני רוצה להיות כשהילד שלי כל כך מתוסכל? ואם הוא גם מרוחק מהרגשות העדינים שלו? ו… אם הוא כבר הרבה זמן לא פגש דמעות (אמיתיות חיצוניות או פנימיות) והתאבל על מה שלא זורם כמו שרצה?
לפני הכל, אם הילד שלך מתנהג בתוקפנות יש מצב שהוא מנסה לומר- אמא (או אבא), דברים לא מסתדרים כמו שקיוויתי, אני מתוסכל בטירוף ואני לא מצליח לפגוש כאב עמוק יותר.
כמה חמלה יש לך לילד הזה שהוא בעצם לא איזה ילד אלים ותוקפני הוא ילד שכואב ממש?… ילד שהתוקפנות שלו היא רק שפה לכאב עמוק יותר. שבעצם, דרכה, מבקש עזרה. עזרה לא להפסיק את ההתנהגות החיצונית (התוקפנית) דרך התנגדות אליה אלא דרך ניסיון לפגוש את מה שמתחת לה. את הצורך הלא ממומש והכאב שמגיע איתו.
לפעמים, לשנות מבט, עוזר לי כאמא (ואישה בעולם) לראות את הסיטואציה אחרת לגמרי. מקווה שגם לכן.
